מילה יכולה לשנות הכל: הסיפור על מכתב האמנים שעורר סערה

דמיינו שאתם כותבים הודעה בקבוצת הווטסאפ של הכיתה. אתם רוצים להביע דעה חשובה, אבל יודעים שהיא עלולה לעצבן כמה חברים. אתם מתלבטים, ובסוף שולחים. פתאום, הטלפון מתחיל לרטוט בלי הפסקה. חלק מסכימים, חלק כועסים, והדיון הופך לסוער. עכשיו, דמיינו שאתם לא בקבוצה של הכיתה, אלא אמנים מפורסמים שכל המדינה מכירה, וההודעה שלכם היא מכתב פומבי שמתפרסם בחדשות. זה בדיוק מה שקרה לאחרונה בישראל, בסיפור שזכה לכינוי "סערת מכתב האמנים", והוא מעלה שאלות חשובות על אמנות, אחריות וחופש הביטוי בזמן שכולנו מתמודדים עם מצב ביטחוני מורכב.

מה היה כתוב במכתב?

הכל התחיל עם מכתב, או עצומה, שעליה חתמו כאלף אנשי תרבות ישראלים – מוזיקאים, סופרים, שחקנים ובמאים שאת חלקם אתם בוודאי מכירים, כמו דיוויד גרוסמן, אתגר קרת, גידי גוב ורבים אחרים. במכתב הם הביעו כאב ודאגה עמוקים לגבי המצב הביטחוני והאירועים הקשים ברצועת עזה. הם כתבו על הפגיעה באנשים בלתי מעורבים ובילדים, וקראו להפסיק את הפעילות הצבאית ולהחזיר את החטופים הביתה באופן מיידי. השפה של המכתב הייתה חזקה מאוד, והאמנים החתומים עליו הרגישו שהם, כאזרחי המדינה, נושאים באחריות למתרחש ואינם יכולים לשתוק.

המטרה שלהם הייתה לעורר דיון ולהשפיע על מקבלי ההחלטות. הם השתמשו בכוח שלהם כדמויות ציבוריות כדי להציב מראה מול החברה ולהגיד: "אנחנו חייבים לעצור ולחשוב על מה שקורה".

הסערה מתחילה: הופעה שבוטלה

התגובות למכתב לא איחרו להגיע, והן היו סוערות. אנשים רבים, וביניהם גם אמנים אחרים כמו עידן עמדי, הרגישו שהמכתב פוגע בחיילי צה"ל ובמאמץ הלאומי כולו. הם טענו שבתקופה כל כך רגישה, ביקורת כזו היא לא הדבר הנכון, ושהיא מחלישה את רוח העם. הוויכוח הזה הגיע לשיא מעשי כאשר אחד החתומים, המוזיקאי הוותיק והאהוב אלון אולארצ'יק, היה אמור להופיע בפסטיבל שארגנה קרן קיימת לישראל (קק"ל).

קק"ל הודיעה שהיא מבטלת את הופעתו של אולארצ'יק בגלל חתימתו על המכתב. בהודעה שלהם, הם הסבירו שהם ארגון ציוני שמחויב לתמיכה בחיילי צה"ל ובחוסן הלאומי, ושהם לא יכולים לתת במה לאמן שחתום על מכתב שלתחושתם מאשים את החיילים בפעולות חמורות. ההחלטה הזו הציתה את הדיון עוד יותר: האם זה בסדר "להעניש" אמן על הבעת דעתו?

לחזור בך: ההחלטה של אולארצ'יק

זמן קצר לאחר ביטול ההופעה, אלון אולארצ'יק הודיע שהוא מסיר את חתימתו מהמכתב. הוא לא היה היחיד, גם המוזיקאי אסף אמדורסקי עשה זאת לפניו. אולארצ'יק הסביר את החלטתו במילים נוגעות ללב. הוא סיפר שהוא חושב על המשפחות השכולות, שאת חלקן הוא מכיר אישית, ועל משפחות החטופים. הוא הבין שהמכתב, גם אם נכתב מתוך כוונה טובה לעורר דיון על מוסר, גרם לכאב גדול לאנשים שנמצאים במצב הכי פגיע שיש. "לא זו היתה כוונתי", הוא כתב, "כל כוונתי היתה לבקש להחזיר את החטופים הביתה".

ההחלטה שלו לחזור בו מראה עד כמה המצב מורכב. זה לא סיפור על "טובים" ו"רעים", אלא על אנשים שמנסים לנווט במציאות כואבת ומלאת דילמות. מצד אחד, הרצון לזעוק זעקה מוסרית. מצד שני, הרגישות והאמפתיה לכאב של אחרים כאן ועכשיו.

לא כולם מסכימים: שני צדדים לדיון

הסיפור הזה מציב בפנינו שתי השקפות עולם, ששתיהן חשובות בחברה דמוקרטית:

• הצד של חופש הביטוי: לפי גישה זו, הזכות של כל אדם, ובמיוחד של אמנים ויוצרים, להביע את דעתם היא קדושה. גם אם הדעה לא פופולרית, ביקורתית או אפילו מקוממת, אסור להשתיק אותה. תפקידה של האמנות הוא לאתגר, לעורר מחשבה ולמנוע מאיתנו להפוך לאדישים. ביטול הופעה הוא סוג של השתקה שעלול להיות מסוכן לדמוקרטיה.

• הצד של הסולידריות הלאומית: הגישה השנייה טוענת ש"לכל זמן ועת". בזמן שהמדינה נמצאת במצב חירום וחיילים מסכנים את חייהם, יש ערך עליון לאחדות ולתמיכה הדדית. ביקורת חריפה מבפנים, במיוחד כזו שמשתמשת במילים קשות, עלולה לפגוע במורל, ליצור שסעים בעם ולשרת את מי שרוצה ברעתנו. לפי גישה זו, יש גבול לחופש הביטוי, והגבול הזה הוא הפגיעה בביטחון ובחוסן הלאומי.

מה כל זה אומר עלינו?

סערת מכתב האמנים היא יותר מסיפור על מכתב אחד או הופעה שבוטלה. היא שיעור חשוב באזרחות. היא מלמדת אותנו על המתח שתמיד קיים בין ערכים חשובים כמו חופש הביטוי וסולידריות. היא מזכירה לנו שלמילים יש כוח עצום – הן יכולות לבנות ולהרוס, לעורר תקווה או לגרום לכאב. והיא מראה לנו שגם אנשים מפורסמים ומוערכים מתמודדים עם שאלות קשות, ולפעמים גם משנים את דעתם. אולי המסר החשוב ביותר הוא החשיבות של הקשבה – לא רק לאלו שאנחנו מסכימים איתם, אלא במיוחד לאלו שאנחנו לא. כי רק דרך דיון אמיתי ומכבד, גם כשזה קשה, נוכל למצוא את הדרך המשותפת שלנו קדימה.