דמיינו משחק שחמט עולמי, שבו כל מהלך משפיע על שחקנים רבים ועל הכללים של המשחק כולו. זה קצת דומה למה שקורה עכשיו בין איראן לבין שלוש מדינות אירופאיות חזקות: צרפת, גרמניה ובריטניה, שמכונות יחד E3. במרכז הלוח עומדת תוכנית הגרעין של איראן, נושא מורכב שמעסיק את העולם כבר שנים רבות. לאחרונה, מדינות ה-E3 שלחו מסר ברור לאיראן, כמו שחקן שמכריז 'שח': חזרו לשולחן הדיונים, או שנחזיר לתוקף כללים ישנים שיקשו עליכם מאוד.

המסר הזה לא נאמר בצעקה, אלא במכתב רשמי שנשלח לגוף החשוב ביותר בעולם לפתרון סכסוכים – האו"ם. המכתב הזה הוא בעצם אולטימטום דיפלומטי, דרך מנומסת אך תקיפה לומר: 'הזמן אוזל'. בואו נצלול פנימה ונבין מה בדיוק קורה, למה זה חשוב, ומה זה אומר על הדרך שבה מדינות מנסות לפתור בעיות גדולות בלי להגיע למצב של עימות.

מהו הסכם הגרעין המדובר?

כדי להבין את המהלך הנוכחי, אנחנו צריכים לחזור אחורה לשנת 2015. בשנה זו, אחרי שנים של שיחות מורכבות, איראן ומעצמות העולם (כולל ארה"ב, רוסיה, סין ומדינות ה-E3) חתמו על עסקה היסטורית שנקראת 'הסכם הגרעין'.

חשבו על זה כמו על הסכם בין שכנים בבניין. איראן, אחת הדיירות, הסכימה להגביל מאוד את הפעילות הגרעינית שלה ואישרה לפקחים בינלאומיים (מהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, סבא"א) לבדוק ולוודא שהיא עומדת בהבטחותיה. המטרה הייתה להבטיח שהתוכנית שלה תישאר למטרות שלום בלבד (כמו ייצור חשמל) ולא תתפתח לכיוון של נשק. בתמורה, שאר 'הדיירים' בבניין העולמי הסכימו להסיר מעל איראן סנקציות – כלומר, עונשים כלכליים כבדים שהקשו על הכלכלה שלה.

אבל בשנת 2018, ארצות הברית, שהייתה שחקן מפתח בעסקה, החליטה לפרוש ממנה. זה היה כמו שאחד השכנים החזקים ביותר מודיע פתאום שהוא כבר לא מכבד את כללי הבית. המהלך הזה טרף את הקלפים, והוביל לכך שגם איראן החלה לסגת בהדרגה מההתחייבויות שלה.

האיום האירופי: הכירו את מנגנון ה"סנאפבק"

כאן נכנס לתמונה המושג המסובך-אך-חשוב: 'סנאפבק' (Snapback). מנגנון ה'סנאפבק' הוא סעיף מיוחד בהסכם הגרעין המקורי. הוא מאפשר לכל אחת מהמדינות שנותרו בהסכם (כמו צרפת, גרמניה ובריטניה) להכריז שאיראן מפרה את חלקה, ובכך 'להקפיץ' בחזרה את כל הסנקציות של האו"ם שהוסרו ב-2015, באופן כמעט אוטומטי.

זה קצת כמו כפתור חירום. מדינות ה-E3 אומרות לאיראן: 'אנחנו לא רוצות ללחוץ על הכפתור הזה, אבל אם לא תחזרו לדבר איתנו ועם הקהילה הבינלאומית על פתרון דיפלומטי, ייתכן שלא תהיה לנו ברירה'. הן הציבו תאריך יעד – סוף אוגוסט 2025. הן למעשה מציבות בפני איראן בחירה: או דיפלומטיה, או חזרה למצב של לחץ כלכלי כבד.

נקודת המבט של אירופה

מבחינת מדינות ה-E3, המהלך הזה הוא ניסיון אחרון להציל את הדיפלומטיה. הן מאמינות שהסכם, גם אם הוא לא מושלם, עדיף על מצב שבו אין כללים ואין פיקוח. הן רואות את עצמן כמגשרות שמנסות לשמור על היציבות באזור ובעולם. השרים שלהן כתבו במכתב לאו"ם שהם מוכנים להפעיל את ה'סנאפבק' כדי למנוע הפצה של נשק גרעיני, שזהו אחד האתגרים הגדולים ביותר של הקהילה הבינלאומית.

נקודת המבט של איראן

מצד שני, איראן מרגישה שרימו אותה. היא טוענת שהיא עמדה בחלקה בהסכם, אבל הצד השני (ובעיקר ארה"ב) הוא זה שהפר אותו. שר החוץ האיראני אמר שהאירופאים לא עמדו בהתחייבויות שלהם להגן על איראן מהסנקציות האמריקאיות, ולכן אין להם 'בסיס מוסרי' לאיים עליה כעת. איראן דורשת ערבויות שאם יושג הסכם חדש, ארה"ב לא תפרוש ממנו שוב בעתיד. היא מרגישה שהיא לא יכולה לסמוך על הבטחות שכבר הופרו פעם אחת.

מה הלאה? החשיבות של שיח

המצב הנוכחי הוא דוגמה מצוינת למורכבות של יחסים בינלאומיים. זה לא סיפור של 'טובים' ו'רעים', אלא מאבק בין אינטרסים, חששות ונקודות מבט שונות. כל צד מאמין שהוא צודק. מה שברור הוא שהכדור נמצא כעת במגרש הדיפלומטי.

השיחות, כמו אלו שהתקיימו בטורקיה, הן קשות ומתוחות. דיפלומטים מכל הצדדים מנסים למצוא פתרונות יצירתיים, לגשר על פערים ולבנות מחדש אמון שאבד. זה תהליך איטי ומייגע, אבל הוא חיוני. האלטרנטיבה – הסלמה של המצב, הגברת המתח ואולי אפילו עימות – היא משהו שרוב מדינות העולם רוצות למנוע בכל מחיר.

הסיפור הזה מזכיר לנו שגם על הבמה העולמית, בדיוק כמו בחיינו האישיים, הדרך הטובה ביותר לפתור אי-הסכמות היא באמצעות שיחה. גם כשהיא קשה, גם כשנראה שאין סיכוי, דיבורים הם תמיד הצעד הראשון לקראת פתרון. העולם כולו צופה כעת לראות אם הדיפלומטים יצליחו למצוא את הדרך חזרה לשולחן המשא ומתן, ולהוכיח שכוחן של מילים עדיין גדול מכוחם של איומים.