כשהאמנים לא מסכימים: ויכוח גדול על אמנות, דעות והמצב הביטחוני

תארו לעצמכם שאתם משחקים משחק כדורגל עם החברים. פתאום, יש ויכוח: האם הכדור עבר את הקו או לא? צד אחד בטוח שכן, והצד השני בטוח שלא. כולם רוצים לנצח, אבל גם חשוב להם להמשיך להיות חברים. ויכוח דומה, אבל על נושא הרבה יותר גדול ורציני, קורה עכשיו בישראל בין אנשים שכולנו מכירים ואוהבים – אמנים, זמרים וסופרים.

לאחרונה, יותר מאלף אמנים ישראלים, ביניהם זמרות מפורסמות כמו נורית גלרון וחוה אלברשטיין, וזמרים כמו גידי גוב ואסף אמדורסקי, חתמו על מכתב מיוחד שנקרא עצומה. בעצומה הזו הם ביקשו להפסיק את המצב הביטחוני המורכב בדרום. הם כתבו שהם מרגישים אחריות כאזרחים ושהם דואגים מאוד לאנשים שנפגעים, במיוחד לילדים ולמשפחות שלא קשורות למצב. הם קראו למנהיגים למצוא דרך אחרת, להחזיר הביתה את החטופים ולהתחיל בתהליך של ריפוי.

מהי עצומה?

חשבו על עצומה כמו על מכתב בקשה ענקי. במקום שאדם אחד יכתוב אותו, הרבה מאוד אנשים חותמים עליו כדי להראות שהם מסכימים עם מה שכתוב בו. זו דרך להראות למנהיגים ולציבור כולו: "היי, אנחנו קבוצה גדולה שחושבת ככה!". בעולם של היום, אפשר לחתום על עצומות על דף נייר או באינטרנט, וזה כלי חשוב בדמוקרטיה כדי להשמיע את קולנו.

לא כולם חושבים אותו הדבר

כמו במשחק הכדורגל שלנו, גם בוויכוח הזה יש צד שני. אמנים אחרים, וגם אנשים בתפקידים ציבוריים, הרגישו שהעצומה הזו היא טעות. אחד הקולות הבולטים נגד העצומה היה של הזמר והיוצר עידן עמדי. עידן עמדי הוא לא רק אמן מוכשר, אלא גם לוחם במילואים שנלחם בעצמו במצב הביטחוני.

מנקודת המבט שלו, האמנים שחתמו על העצומה לא מבינים את המצב לאשורו. הוא הרגיש שהם "מנותקים" מהמציאות בשטח. הוא הסביר שהצבא הישראלי עושה מאמצים גדולים מאוד כדי להימנע מפגיעה באנשים שלא מעורבים, ושהמצב הרבה יותר מסובך ממה שנראה. הוא חשב שהאמנים האלה, שאולי חיים חיים נוחים יותר (פריבילגיים), לא רואים את התמונה המלאה. גם שר התרבות, מיקי זוהר, חשב שהמכתב פוגע בחיילים ובמורל שלהם, וביקש מהאמנים לחשוב שוב על הדברים שכתבו.

המטרה: לא לריב, אלא לדבר על ערכים

אז מה קורה כשיש שני צדדים שכל כך לא מסכימים? האם המטרה היא לריב? אחד ממארגני העצומה, איל שר, הסביר שלא. הוא אמר שהמטרה של המכתב היא לא ליצור ריב ומדון בתוך החברה הישראלית. להפך, הוא רצה להשמיע קול שמדבר על ערכים חשובים כמו חמלה (היכולת להרגיש את כאבם של אחרים ולרצות לעזור) ועל הרצון לסיים את הקושי, להשיב את החטופים ולהתחיל לבנות עתיד טוב יותר לכולם באזור.

בעצם, שני הצדדים בוויכוח הזה מדברים מתוך דאגה ואהבה למדינה, אבל מנקודות מבט שונות מאוד. צד אחד מתמקד בערך של הגנה על חיי אדם באשר הם ובצורך למצוא פתרון הומני. הצד השני מתמקד בערך של הגנה על חיילי המדינה ואזרחיה ובצורך להבטיח את ביטחון ישראל. הוויכוח הזה מראה כמה הנושא מורכב, ושאין לו תשובה אחת פשוטה.

תפקידה של אמנות בזמנים קשים

למה בעצם הדעה של אמנים כל כך מעניינת? כי אמנות – בין אם זה שיר, סיפור, ציור או סרט – יש לה כוח מיוחד. היא יכולה לגעת לנו בלב, לגרום לנו להרגיש רגשות חזקים, ולעורר אותנו לחשוב על דברים בדרך חדשה. לאורך ההיסטוריה, אמנים תמיד השתמשו בכישרון שלהם כדי להגיב לאירועים חשובים, להביע ביקורת או להציע תקווה.

הוויכוח הזה הוא דוגמה מצוינת לחופש הביטוי שיש לנו במדינה דמוקרטית. הוא מראה שמותר לאנשים להחזיק בדעות שונות, אפילו הפוכות, ולהביע אותן בפומבי. זה לא תמיד נעים, ולפעמים זה אפילו כואב, אבל היכולת לנהל דיון כזה היא סימן לחברה בריאה שמתמודדת עם האתגרים שלה. בסופו של דבר, למרות חילוקי הדעות, נראה שכולם רוצים את אותו הדבר: עתיד בטוח ושקט לילדים ולכל תושבי ישראל.