הלב הפועם של המדינה: למה כל כך הרבה אנשים רוצים לעצור לרגע?

דמיינו שאתם בונים מגדל לגו ענק ומורכב. אתם עובדים עליו כבר המון זמן, אבל פתאום אתם קולטים שחלק חשוב מאוד מהמגדל חסר. אי אפשר להמשיך לבנות בלעדיו, נכון? כל מה שאתם רוצים זה לעצור הכול, לחפש את החלק החסר, ולהחזיר אותו למקום. זה קצת מה שמרגישות עכשיו משפחות רבות בישראל. הן מרגישות שחלק חשוב ויקר מהן חסר, והן לא יכולות להמשיך בחייהן כרגיל עד שהיקרים להן יחזרו הביתה.

לפני כמעט שנתיים, קרה אירוע ביטחוני קשה מאוד בדרום הארץ. במהלך אותו אירוע, אנשים נלקחו מבתיהם בניגוד לרצונם למקום לא ידוע. האנשים האלה נקראים חטופים. מאז אותו היום, המשפחות שלהם חיות בגעגוע עצום ובדאגה גדולה. הן מרגישות שהמדינה כולה נמצאת במין 'פקק תנועה' ענק – כולם תקועים ולא יכולים להתקדם באמת עד שהחטופים ישובו.

סיפורם של יעל ותמיר: הבטחה של אמא

אחת האמהות האלה היא יעל אדר. הבן שלה, תמיר, הוא אחד מהחטופים. יעל מספרת שתמיר הוא איש אמיץ שתמיד חשב על אחרים לפני שחשב על עצמו. כשהתחיל המצב הביטחוני הקשה, הוא מיד יצא מהבית כדי לעזור ולהגן על תושבי הקיבוץ שלו. הוא לא שאל שאלות, הוא פשוט הלך לעשות את מה שהוא האמין שנכון – לעזור לאחרים. הוא השאיר בבית אישה וילדים, מתוך אמונה שבמדינה שלנו כולם דואגים אחד לשני.

יעל מאמינה במושג שנקרא 'ערבות הדדית'. זו מילה קצת ארוכה, אבל הרעיון שלה פשוט ויפה: זה אומר שכולנו אחראים זה לזה. כמו שבכיתה, אם חבר נפל ועצוב לו, אנחנו עוזרים לו לקום ומעודדים אותו. יעל אומרת שכמו שתמיר יצא לעזור למדינה, עכשיו תורה של המדינה לעשות הכול כדי לעזור לו ולכל שאר החטופים לחזור.

עבור יעל והמשפחות האחרות, הזמן שחולף הוא קשה מנשוא. כל יום שעובר בלי לדעת מה שלום יקיריהם הוא יום מלא בעצב ובחוסר שקט. הן מרגישות שהסיפורים האישיים של החטופים – מי הם היו, מה אהבו לעשות, החלומות שלהם – קצת נשכחו, והם הפכו בעיקר למספרים או תמונות בחדשות. יעל רוצה להזכיר לכולם שמאחורי כל תמונה יש עולם שלם, משפחה שלמה שמחכה.

לעצור כדי להתקדם: הרעיון מאחורי "יום העצירה"

בגלל התחושה הזו שהמדינה 'תקועה', המשפחות החליטו לארגן יום מיוחד שנקרא "יום העצירה". הרעיון הוא לא באמת לעצור את כל המכוניות בכבישים, אלא משהו עמוק יותר: לעצור לרגע את שגרת החיים שלנו, כדי לחשוב. לחשוב על החטופים, לחשוב על המשפחות שלהם, ולחשוב מה אנחנו, כחברה, יכולים לעשות כדי לעזור.

זוהי סוג של מחאה – דרך של אנשים להביע את דעתם ולהשמיע את קולם כשהם מרגישים שמשהו חשוב צריך להשתנות. הם מבקשים מהמנהיגים של המדינה להקשיב להם. הדרישה המרכזית שלהם היא להגיע להסכם שיחזיר הביתה את כל החטופים, גם את אלה שחיים וצריכים טיפול ושיקום, וגם את אלה שלצערנו לא שרדו, כדי שמשפחותיהם יוכלו להיפרד מהם בכבוד.

המשפחות מרגישות שאי אפשר לבחור את מי להציל ואת מי להשאיר מאחור. הן מאמינות שצריך לעשות הכול כדי להחזיר את החטוף האחרון. זה כמו שבטיול שנתי, המורה לא ממשיך ללכת עד שהוא מוודא שאחרון הילדים נמצא ובטוח. זוהי הערבות ההדדית בפעולה.

תקווה לדרך חדשה

יעל אדר, וכל שאר המשפחות, לא איבדו את התקווה. הן מאמינות בכוח של אנשים לפעול יחד למען מטרה משותפת. הן מקוות שביום העצירה, הרבה מאוד אזרחים יצטרפו אליהן וידרשו יחד את חזרתם של כולם. הן רוצות להראות למנהיגים שהרוב הגדול של העם רוצה לראות את כל החטופים בבית.

המאבק שלהן הוא לא רק מאבק אישי ועצוב, הוא גם מאבק על דמותה של המדינה שלנו. הן רוצות שנחיה במקום שבו דואגים לכל אחד ואחת, שלא משאירים אף אחד מאחור, ושבו ערך החיים הוא הדבר החשוב ביותר. בסופו של דבר, הן רוצות להוציא את 'האוויר' מהפקק הגדול, ולאפשר לכולנו לנשום לרווחה, לצמוח ולשגשג שוב, ביחד. התקווה היא שהקול החזק והמאוחד של כולם יביא לשינוי המיוחל ויאפשר למשפחות סוף סוף לסגור את המעגל הכואב ולהתחיל בתהליך ארוך של ריפוי.