דמיינו שאתם וחברים שלכם מחליטים על כללים למשחק מחשב חדש. אתם כותבים יחד הסכם: כולם משחקים בתורות, לא מרמים, וחולקים את השלל. ומה קורה אם מישהו פתאום מחליט לשבור את הכללים? בדיוק בשביל זה, הוספתם להסכם סעיף מיוחד: 'אם מישהו מפר את ההסכם, חוזרים מיד לכללים הישנים והמחמירים יותר שהיו לפני שהתחלנו לשחק יחד'.

סיפור דומה, אבל הרבה יותר גדול ומורכב, מתרחש עכשיו בין מדינות העולם. במרכז הסיפור נמצאת מדינה בשם איראן, כמה מדינות חזקות מאירופה, והסכם חשוב מאוד שנקרא 'הסכם הגרעין'. בואו נבין יחד מה קורה שם.

מהו הסכם הגרעין המפורסם?

לפני כמה שנים, בשנת 2015, איראן ומדינות חזקות בעולם (כמו ארצות הברית, צרפת, בריטניה, גרמניה, רוסיה וסין) חתמו על הסכם מיוחד. לאיראן יש תוכנית גרעין, שזה אומר שהיא משתמשת בחומר מיוחד בשם אורניום כדי לייצר המון אנרגיה. אנרגיה גרעינית יכולה לשמש לדברים טובים, כמו ייצור חשמל לערים שלמות, אבל יש גם חשש שאפשר להשתמש בה כדי לייצר נשק מסוכן.

כדי לוודא שהתוכנית של איראן תישאר למטרות שלום בלבד, המדינות האחרות הציעו לה עסקה: איראן תסכים להגביל מאוד את תוכנית הגרעין שלה ותאפשר למפקחים בינלאומיים לבדוק שהיא עומדת בהבטחתה. בתמורה, המדינות האחרות יבטלו את ה'סנקציות' שהיו עליה. סנקציות הן כמו 'עונש' או 'פסק זמן' כלכלי – כללים שמקשים על מדינה לסחור, לקנות ולמכור דברים עם מדינות אחרות. ביטול הסנקציות היה אמור לעזור מאוד לכלכלה של איראן.

אז למה יש בעיה עכשיו?

ההסכם עבד במשך כמה שנים, אבל אז, בשנת 2018, ארצות הברית החליטה שהיא לא מרוצה מההסכם ופרשה ממנו. היא גם החזירה את כל הסנקציות שלה על איראן. זה היה כמו שאחד השחקנים החשובים במשחק קם והולך, ומשנה את כל הכללים.

איראן הרגישה שהיא לא מקבלת את מה שהובטח לה, והחלה גם היא, צעד אחר צעד, להפר את ההגבלות שההסכם קבע. היא החלה להעשיר אורניום בכמויות גדולות וברמה גבוהה יותר ממה שהיה מותר לה. 'העשרת אורניום' זה תהליך שהופך את האורניום לחזק יותר, וככל שהוא מועשר יותר, כך הוא קרוב יותר ליכולת לשמש לנשק גרעיני. המצב הזה הדאיג מאוד את המדינות האירופיות שנשארו בהסכם – צרפת, בריטניה וגרמניה.

כפתור ה'החזרה': מנגנון הסנאפבק

כאן נכנס לתמונה אותו 'סעיף מיוחד' שהזכרנו בהתחלה. בהסכם הגרעין המקורי, המדינות הכניסו מנגנון חכם שנקרא באנגלית Snapback, שפירושו 'החזרה מהירה'. זהו מעין כפתור 'אחורה' או 'בטל' למקרה חירום.

המנגנון הזה אומר שאם אחת המדינות שחתומות על ההסכם מרגישה שאיראן מפרה אותו בצורה רצינית, היא יכולה להפעיל את הסנאפבק. הפעלת המנגנון הזה גורמת לכך שכל הסנקציות הישנות והקשות שהיו על איראן לפני 2015, יחזרו לתוקף באופן אוטומטי. זהו צעד דרמטי מאוד, שנועד לגרום לאיראן לחזור ולקיים את חלקה בהסכם.

איך הכפתור הזה עובד?

ההחלטה מתקבלת בגוף חשוב שנקרא מועצת הביטחון של האו"ם. אפשר לחשוב עליה כמו על 'ועדת השופטים' של העולם, שתפקידה לשמור על השלום. במועצה יש 15 מדינות, אבל לחמש מהן (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת) יש כוח מיוחד שנקרא 'זכות וטו'. וטו זו מילה בלטינית שמשמעותה 'אני אוסר'. אם אחת מהחמש האלה מתנגדת להחלטה, ההחלטה לא עוברת, גם אם כל השאר בעד.

במקרה של הסנאפבק, צרפת ובריטניה, שרוצות להפעיל אותו, יכולות להשתמש בזכות הווטו שלהן כדי למנוע את ביטול החזרת הסנקציות. זה קצת מסובך, אבל המשמעות היא שברגע שהן לוחצות על 'כפתור הסנאפבק', קשה מאוד לעצור את התהליך.

מה צפוי לקרות?

צרפת, בריטניה וגרמניה מנהלות שיחות עם איראן ומנסות למצוא פתרון בדרכי שלום. הן הציבו לאיראן תאריך יעד ואמרו שאם לא תהיה התקדמות, הן ישקלו להפעיל את מנגנון הסנאפבק. זהו מצב מתוח, כמו במשחק שחמט שבו כל צד חושב היטב על המהלך הבא שלו.

איראן, מצידה, טוענת שהמדינות האירופיות לא עמדו בהבטחות שלהן, ומאיימת שאם יחזירו את הסנקציות, היא תגיב בצעדים משלה. כולם מקווים שהדיפלומטיה – כלומר, השיחות בין המדינות – תצליח, ושאפשר יהיה למצוא פתרון שימנע את החמרת המצב ויבטיח שהעולם יישאר מקום בטוח יותר. בסופו של דבר, הסיפור הזה מראה לנו כמה חשוב שמדינות, כמו אנשים, יקיימו הבטחות וימצאו דרכים לדבר ולפתור בעיות, גם כשיש חילוקי דעות גדולים.