כולנו אוהבים ללכת לקולנוע, להתרווח על הכיסא עם פופקורן ולצלול לעולמות חדשים ומרתקים. אבל מאחורי הסרטים הנוצצים והשטיחים האדומים, מתנהל לפעמים ויכוח גדול, ממש כמו זה שקורה עכשיו וקשור לסרטים שמגיעים מישראל.

מה זה בכלל 'חרם'?

לפני שנצלול לסיפור, בואו נבין מילה חשובה: חרם. חרם הוא כשאנשים מחליטים באופן מאורגן להפסיק להשתמש במוצר מסוים, לבקר במקום כלשהו או לעבוד עם קבוצה של אנשים. המטרה שלהם היא להראות שהם לא מסכימים עם משהו שהאותה קבוצה עושה. זה קצת כמו אם כל הכיתה תחליט לא לשחק במשחק מסוים כדי למחות על חוקים לא הוגנים. במקרה שלנו, מדובר על חרם תרבותי - חרם שקשור לאמנות וליצירה.

למה חלק מהכוכבים רוצים בחרם?

כ-4,000 אנשים שעובדים בתעשיית הקולנוע העולמית, וביניהם שחקנים מפורסמים מאוד כמו חואקין פיניקס (ששיחק את הג'וקר) ואמה סטון (שזכתה באוסקר על הסרט "מסכנים שכאלה"), חתמו על מכתב מיוחד שנקרא עצומה. בעצומה הזו הם קוראים לכל העולם להחרים את תעשיית הקולנוע הישראלית.

למה הם עושים את זה? החותמים על המכתב מודאגים מאוד מהמצב הביטחוני הקשה והמתמשך בין ישראל לפלסטינים. הם מרגישים שזו הדרך שלהם להראות שהם מתנגדים למדיניות של ממשלת ישראל. הם מאמינים שעל ידי פגיעה בתעשיית הקולנוע, שהיא חלק חשוב מהתרבות הישראלית, הם יכולים להפעיל לחץ ולעודד שינוי. הם סימנו במיוחד פסטיבלי סרטים חשובים בישראל, כמו פסטיבל ירושלים ופסטיבל דוקאביב, כמטרות לחרם.

התשובה מהוליווד: "סיפורים צריכים לחבר, לא להפריד"

הצעד הזה יצר גלים גדולים בהוליווד, ולא כולם הסכימו איתו. אחד הגופים הראשונים שהגיבו היה אולפן הסרטים הענק 'פרמאונט' (שעומד מאחורי סרטים כמו "רובוטריקים" ו"משימה בלתי אפשרית").

פרמאונט פרסמו הודעה ברורה: הם מתנגדים לחרם. הם הסבירו שהמשימה של הקולנוע היא לספר סיפורים שמעוררים השראה, שמחברים בין אנשים ומקדמים הבנה. לדבריהם, להשתיק יוצרי קולנוע רק בגלל הלאום שלהם, כלומר בגלל שהם ישראלים, זה בדיוק ההפך ממה שצריך לעשות. "אנחנו זקוקים ליותר תקשורת ומעורבות - לא פחות", הם כתבו. הרעיון שלהם הוא שדווקא בזמנים של קושי, חשוב לשמוע כמה שיותר סיפורים וקולות שונים, כי ככה לומדים להכיר ולהבין אחד את השני.

הקול של היוצרים הישראלים

ומה חושבים על כל זה בישראל? איגוד מפיקי הקולנוע והטלוויזיה בישראל, שמייצג את היוצרים המקומיים, הרגיש שהחרם הזה פוגע באנשים הלא נכונים. הם הסבירו שיוצרי קולנוע ישראלים הם לעתים קרובות מהמבקרים הגדולים ביותר של המדיניות הישראלית. בסרטים ובסדרות שלהם, הם מראים את המורכבות של המצב, מספרים סיפורים של פלסטינים וקוראים לשלום ולסיום האתגר הביטחוני.

הם הרגישו שהחרם מנסה להשתיק בדיוק את האנשים שמנסים ליצור שיח ודיאלוג. זה קצת כמו להעניש את התלמיד שמנסה להשכין שלום בין שני ילדים שרבים בהפסקה. היוצרים הישראלים אמרו: "אנחנו עובדים יחד עם יוצרים פלסטינים, מספרים את הסיפורים המשותפים שלנו ומקדמים שלום... אנחנו לא נאפשר להשתיק אותנו".

אז מה קורה עכשיו?

הוויכוח הזה עדיין ממשיך. באופן מעניין, בזמן שהשחקנים קוראים לחרם, חלק מהסרטים שלהם עדיין מוקרנים בבתי הקולנוע בישראל. זה מראה כמה המצב מורכב.

הסיפור הזה הוא יותר מסתם ויכוח על סרטים. הוא מעלה שאלות חשובות על תפקידה של אמנות בזמן קושי, על חופש הביטוי ועל הדרך הטובה ביותר לגרום לשינוי בעולם. האם הדרך היא באמצעות חרם והפרדה, או באמצעות יותר שיחות, יותר סיפורים ויותר הקשבה? נראה שכרגע, אפילו הכוכבים הכי גדולים בהוליווד לא מסכימים על התשובה.