הרמטכ"ל אייל זמיר לקח על עצמו את אחת המשימות הקשות והמאתגרות בתולדות מדינת ישראל - הובלת צבא שחוק בעת לחימה בארגון טרור רצחני המתחבא בתוך סבך של אוכלוסייה אזרחית מוחלשת, מורעבת ומחוסרת בית, ומחזיק בחטופים ישראלים יקרים מפז. כבר לפני שנה וחצי מימש צה"ל את המשימה הראשונה שהטיל עליו הדרג המדיני והוא "הכרעת כוחו הצבאי של חמאס". זה קרה בזכות התמרון הצבאי העצים ביותר שצה"ל עשה מעודו ברצועת עזה, שכלל תקיפות אוויריות בהיקף שלא היה באף אחת ממערכות ישראל (כולל מלחמת יום הכיפורים). כעת, חמאס איננו קיים עוד כארגון צבאי, אלא כאוסף של כוחות קטנים הנוקטים בשיטות של לוחמת גרילה אל מול צה"ל, שממשיך לספוג אבדות בגוף ובנפש. אם לא די במשימה המקצועית המאתגרת, זמיר צריך לנווט בקרב כאשר הוא כפוף לדרג מדיני, שמובל על ידי שרים קיצוניים ומשיחיים שערך חיי אדם נמצא כל כך נמוך בסדר הערכים שלהם, שספק אם ניתן בכלל לאתר אותו. לחיי אדם של של אוכלוסייה פלסטינית, יש ערך שלילי עבורם. אני לא מקנא ברמטכ"ל, שנבחר בשם ערכים של "התקפיות" ו"ממלכתיות", כאשר הראשון ברור שהינו מילים ריקות שנועדו להטיל את אשמת חוסר ההכרעה על הרמטכ"ל הקודם הלוי (שבפועל הוביל את צה"ל להכרעת חמאס מכל בחינה צבאית), והשני הוא שם קוד לקבלה בשתיקה של הנחיות הדרג המדיני לדרג הצבאי. בין אם זה שר ביטחון נטול ידע מבצעי או ביטחוני שמנהל קרב מתוקשר נגד דובר צה"ל, או שר במשרד הביטחון, בעל ניסיון דומה, הזוכה לאמון ציבורי של אחוז וחצי בסקרים אבל מרשה לעצמו לתקוף באופן בוטה את גורמי הביטחון. כל זה בשירות האינטרסים המשיחיים של קבוצת מתנחלים קטנטנה והזויה, שביום חולמת על גירוש והתיישבות בעזה, ובלילה יוצאת לפרעות בכפרים פלסטינים ביו"ש. ממלכתיות בוודאי אין בזה. תקופה קשה להיות רמטכ"ל בה, ארכיון | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90 בעת הזו חייב מפקד הצבא להסתכל גם פנימה ולהביט נכוחה במה שמתרחש בצה"ל תחת משמרתו. בתקשורת העולמית תמונות החטופים הוחלפו בתמונות של ילדים עזתים רעבים, "טבח שבעה באוקטובר" הוחלף בתודעה העולמית ב"אסון עזה", ממדי ההרג וההרס הגיעו לשיא נוראי וחסר תקדים, עשרות אלפי חיילי צה"ל פצועים בגוף ובנפש, ומטרות המלחמה מסרבות להיות מושגות. אני, לו הייתי הוא וגם בהיותי אני, מצוי, בנוסף לחרדה היומיומית לגורל החטופים, בדאגה אין-סופית לדמותו של החייל הישראלי ושל החברה הישראלית, אנחנו, בתום המלחמה הזו. מלחמה שבה רוח צה"ל נמחקת בפועל על ידי שרים עם מערכת ערכים מעוותת, שבה עשרות אלפי צעירים טובים מוכשרים ופטריוטים צולקו באופן בלתי הפיך. האמת היא, שהצבא שלנו ושל זמיר אולי מלא באריות, אבל הוא גם נמצא בנקודת המפנה הקריטית ביותר בהיסטוריה שלו. אם זה תלוי בדרג המדיני, דמותו של צה"ל תירמס בידי התנועה המשיחית בישראל. תנועה שאולי מחזיקה באהדה ציבורית נמוכה, אבל גם מחזיקה את נתניהו במקום שהכי חשוב לו - הבטחת רוב ארעי המאפשר להמשיך לשלוט. והאמת היא, שגם זמיר יודע שלממשלה הזו, שאיבדה כל צלם אנוש, אין גם רוב בציבור. לא למדיניות שהיא מקדמת, ולא להמשך השלטון. ישמור על רוחו ואופיו של צה"ל כצבא הגנה לישראל? (הרמטכ"ל זמיר, ארכיון) | צילום: דובר צה"ל האמת היא שצה"ל נמצא כפסע מהרגע שבו צלמו ומהותו משתנה. המילים מוסר, טוהר הנשק, ערך חיי אדם, לא מפקירים חברים בשדה הקרב, הוראות פתיחה באש, היוו מאז הקמתו את עמוד השדרה המוסרי של הצבא. המילים הללו וההתנהגות שהן מכתיבות לחיילי צה"ל מוטמעות עמוק ב-DNA הצבאי, וכמובן במסמך הקוד הערכי שלו. צה"ל הוקם, ותמיד היה, צבא שמשימתו היא הגנה על אזרחי ישראל, מדינת ישראל ושמירה על ריבונותה. כעת אנחנו נמצאים ברגע מכונן שבו המשימה של צה"ל ואיתה רוחו וערכיו בסכנה מוחשית של שינוי דרמטי. הרגע הזה הוא רגע האמת של אייל זמיר כמפקד, כמנהיג, כפטריוט ישראל. זה הרגע שלו להציב גבול לדרג מדיני קיצוני ולא פופולרי. לזמיר אסור להתפטר מתפקידו, הוא חייב להישאר בו ולשמש שומר סף. לומר בפירוש את המילה "לא" לכול משימה שמהותה גירוש וחיסול של אוכלוסייה אזרחית. לומר "לא" לכל משימה שאיננה הגנה על מדינת ישראל ולעמוד לצד ישראל והישראלים, כחומה בצורה אל מול הממשלה שאיבדה את הכיוון. >>> נמרוד שפר הוא אלוף במילואים. לשעבר ראש אגף התכנון במטה הכללי, ראש מטה חיל האוויר ומנכ"ל התעשייה האווירית מצאתם טעות לשון?