דמיינו שאתם עושים משהו שאתם הכי אוהבים בעולם. אולי זה לשחק כדורגל, לצייר, או לרקוד. עבור אלון אהל, הדבר הזה היה לנגן בפסנתר. ערב אחד, לפני שיצא לפסטיבל מוזיקה עם חבריו, הוא ניגן יצירה אהובה. הוא לא ידע שזו תהיה הפעם האחרונה שיגע בקלידים למשך זמן רב מאוד. באותו היום, החל מצב ביטחוני קשה, ואלון נלקח בניגוד לרצונו למקום רחוק, יחד עם עוד אנשים.

תקווה בתוך תיק

בזמן שאלון היה רחוק, הוריו, קובי ועידית, חיו בין דאגה לתקווה. הם סירבו לאבד את האמונה שהוא יחזור. כדי להרגיש שהם עושים משהו, כדי להתכונן לרגע המיוחל, אימו עידית הכינה תיק מיוחד. היא קראה לו 'תיק לידה'. למה לידה? כי היא הרגישה שכאשר אלון יחזור, זה יהיה כאילו הוא נולד מחדש, חוזר לחיים שלו, למשפחה שלו, לחופש שלו.

בתוך התיק היא שמה את כל הדברים שהוא אוהב: בגדים נוחים, חפצים אישיים, כל מה שיגרום לו להרגיש בבית מיד כשיחזור. התיק הזה היה יותר מסתם חפצים, הוא היה סמל. סמל לתקווה החזקה שלהם, הבטחה לעצמם ולאלון שהם מחכים לו, לא משנה כמה זמן זה ייקח. זה כמו להכין ציוד לטיול שאתם ממש מצפים לו, גם אם אתם עוד לא יודעים מתי בדיוק תצאו לדרך.

הפסנתר הדומם

בביתם של משפחת אהל, ביישוב לבון שבצפון, עמד הפסנתר של אלון. מאז אותו הערב שבו ניגן לפני שיצא, מכסה הקלידים נשאר פתוח. אף אחד לא סגר אותו. הפסנתר הפתוח והדומם היה כמו לב פועם שמחכה. הוא הזכיר לכולם את אלון, את הכישרון שלו ואת המוזיקה שהייתה חסרה בבית.

ההורים שלו דמיינו כל הזמן את הרגע שבו אלון יתיישב שוב ליד הפסנתר וינגן. הם אפילו קיוו שבמקום שבו הוא נמצא, הוא מצליח לנגן לעצמו שירים בראש, כדי לשמור על הרוח שלו. מוזיקה יכולה להיות חברה טובה, גם כששומעים אותה רק בתוך הלב.

אותות חיים מרחוק

הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים. מדי פעם, הגיעה למשפחה פיסת מידע קטנה, 'אות חיים', שסיפרה להם שאלון בסדר. חברים שהיו איתו וחזרו קודם, סיפרו עליו סיפורים. הם סיפרו שהוא חזק, שהוא עוזר לאחרים, ושהוא לא מוותר. הם גם סיפרו שהוא מתמודד עם קשיים גדולים, תנאים לא פשוטים וחוסר באוכל. המידע הזה היה גם מדאיג וגם נותן תקווה – הוא הראה שאלון שומר על עצמו ונלחם כדי לשרוד.

הסיפורים האלה חיזקו את המשפחה ואת החברים להמשיך לפעול למענו. הם הבינו שהם חייבים להיות הקול שלו, ולדאוג שכולם יזכרו אותו ואת האחרים שעדיין לא חזרו הביתה. אימו של אלון דיברה בתקשורת וביקשה מהמנהיגים לעשות הכל כדי להחזיר את בנה. היא דיברה בשם כל האימהות הדואגות.

כוחה של קהילה

בזמן ההמתנה הקשה, משפחת אהל לא הייתה לבד. היו להם עוד שני ילדים, ענבר ורונן, שהיו צריכים להמשיך בחייהם למרות הקושי. חבריו הטובים של אלון היו מגיעים לבקר כל הזמן. הם היו יושבים יחד, מדברים, צוחקים, ומנסים למלא קצת את החלל הגדול שאלון השאיר. הביקורים האלה היו חשובים מאוד. הם הראו למשפחה כמה אלון אהוב וכמה אנשים מחכים לו. קהילה תומכת היא כמו חיבוק גדול שעוזר לעבור את הימים הכי קשים.

המוזיקה חוזרת הביתה

ואז, אחרי תקופה ארוכה מאוד של ציפייה, הגיעה הבשורה המשמחת. בזכות מאמצים רבים והסכמים בין מנהיגים, הוחלט שאלון, יחד עם אחרים, חוזר הביתה. אי אפשר לתאר את ההתרגשות והשמחה של המשפחה. עידית וקובי לקחו את 'תיק הלידה' ונסעו לפגוש את בנם.

הפגישה הייתה מרגשת עד דמעות. החיבוק הראשון אחרי כל כך הרבה זמן היה שווה הכל. אלון חזר, עייף ורזה, אבל עם חיוך על הפנים. הוא חזר למשפחתו, לחבריו, ולחיים שלו. ובבית, הפסנתר הפתוח סוף סוף הפסיק להיות דומם. המוזיקה, כמו אלון, חזרה הביתה. סיפורו של אלון מלמד אותנו שלפעמים, גם כשהכל נראה חשוך, אסור לאבד תקווה, וכוחה של אהבת משפחה וחברים יכול לנצח כל קושי.