הרגע שכולם חיכו לו

דמיינו שאתם חוזרים הביתה אחרי טיול ארוך מאוד, אולי אפילו ממחנה קיץ של כמה שבועות. תחשבו על ההתרגשות לפתוח את הדלת, להריח את הריחות המוכרים, לחבק את המשפחה. עכשיו, נסו לדמיין את ההרגשה הזו, אבל חזקה פי אלף. זו אולי טיפה מההתרגשות שאיתן הורן ונמרוד כהן הרגישו השבוע, כשחזרו לבתיהם בכפר סבא וברחובות אחרי שנתיים שנלקחו מהם, בתקופה קשה ומאתגרת הרחק מכל מה שהכירו ואהבו.

לאחר שחזרו לישראל, הם בילו שלושה ימים במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב. זה לא היה ביקור רגיל. הרופאים והצוותים הרפואיים רצו לוודא שהם בריאים וחזקים, לתת להם זמן להסתגל בחזרה לסביבה בטוחה ולעבור את כל הבדיקות הנדרשות. אפשר לחשוב על בית החולים כתחנת התרעננות, מקום בטוח שבו הם יכלו לנשום עמוק בפעם הראשונה, מוקפים במשפחותיהם הדואגות, לפני שהם יוצאים בחזרה אל העולם.

חיבוק של עיר שלמה

הבשורה על שחרורם מבית החולים התפשטה במהירות, והערים כפר סבא ורחובות התכוננו לרגע הגדול. זה לא היה סתם עוד יום רגיל. העיריות פרסמו קריאות לתושבים לצאת לרחובות, להצטייד בדגלי ישראל ופשוט להיות שם – להראות לאיתן ולנמרוד כמה חיכו להם. והתושבים? הם הגיעו באלפיהם. ילדים, בני נוער, הורים וסבים עמדו לאורך הרחובות, מנופפים, מריעים ושרים. שלטי ענק נתלו ברחבי הערים עם הכיתוב "כמה טוב שבאת הביתה".

בכפר סבא, המונים התאספו ליד ביתו של איתן. כשהגיע, הוא יצא מהרכב ופשוט אמר, בקול נרגש, "חיכיתי שנתיים לרגע הזה. תודה לכל עם ישראל". המילים הפשוטות האלה הכילו בתוכן עולם שלם של געגוע, תקווה והכרת תודה. ברחובות, התרחש מחזה דומה. נמרוד כהן, לוחם שריון, חזר לעיר ילדותו וזכה לקבלת פנים של גיבור. הרגעים האלה הם יותר מסתם חגיגה; הם הצהרה. הצהרה של קהילה ושל עם שאומר: "לא שכחנו אתכם לרגע. אתם חלק מאיתנו, והבית תמיד חיכה לכם".

סיפורים של חוסן אישי

מאחורי כל חיוך ודמעה של התרגשות, עומדים סיפורים אישיים מורכבים. איתן הורן נלקח מביתו בניר עוז יחד עם אחיו, יאיר. יאיר חזר הביתה בעסקה קודמת, אחרי 498 ימים, אך איתן נשאר מאחור. אפשר רק לדמיין את הקושי והדאגה של המשפחה, שחיכתה לשובו של בן נוסף. החזרה שלו היא סגירת מעגל כואבת אך משמחת עבורם.

נמרוד כהן הוא לוחם. בבוקר השבעה באוקטובר, הוא היה בטנק שלו עם חבריו לצוות. באירוע הביטחוני הקשה, נמרוד היה היחיד מצוות הטנק שלו ששרד. חבריו, עוז דניאל, שקד דהן ועומר נאוטרה, לא שרדו. חזרתו הביתה מהווה תזכורת כואבת למחיר הכבד של המצב הביטחוני, אך גם סמל יוצא דופן של חוזק ותקווה.

הכוח שבקהילה

למה בעצם כל כך חשוב לצאת לרחובות ולקבל את פניהם של השבים? התשובה נעוצה במילה אחת: סולידריות. כשאדם עובר חוויה כל כך קשה, אחת התחושות המורכבות היא תחושת בדידות. המחשבה שאולי העולם המשיך בלעדיך, שאולי שכחו אותך. קבלת הפנים ההמונית היא הדרך החזקה ביותר להראות לאיתן, לנמרוד ולכל מי שעדיין לא חזר, שהם תמיד בליבנו ובמחשבותינו. זה כמו שחבר קרוב עובר תקופה קשה, והכיתה כולה מתגייסת לעזור לו – מכינים לו שיעורים, מבקרים אותו, שולחים הודעות. התמיכה הזו נותנת כוח להמשיך.

הדרך של איתן ונמרוד להחלמה מלאה, פיזית ונפשית, עוד ארוכה. התהליך הזה נקרא שיקום. הוא דורש זמן, סבלנות, ותמיכה רבה מהמשפחה, מחברים ומאנשי מקצוע. בית החולים איכילוב הדגיש שהוא ימשיך ללוות אותם ואת משפחותיהם. הידיעה שהם לא לבד במסע הזה, שיש להם רשת תמיכה עצומה – מהמשפחה הקרובה ועד לאחרון האזרחים שנופף להם לשלום מהמדרכה – היא אולי התרופה החשובה מכולן. הסיפור שלהם הוא תזכורת לכך שגם ברגעים הכי חשוכים, האור של הקהילה והאנושיות יכול לזרוח בעוצמה.