לפעמים, החיים מציבים בפנינו אתגרים שנראים גדולים וקשים, כמו הר שצריך לטפס עליו. כזה היה האתגר של עמרי מירן. בוקר אחד, במהלך אירוע ביטחוני קשה מאוד בביתו שבקיבוץ נחל עוז, הוא נאלץ להיפרד מאשתו לישי ומשתי בנותיו הקטנטנות, עלמא ורוני. הוא נלקח למקום לא מוכר, והפך להיות 'שבוי' – אדם שאינו חופשי לחזור הביתה. כך התחילה תקופה ארוכה ומלאת געגועים, שנמשכה כמעט שנתיים.

חודשים ארוכים של אי-ודאות

במשך חמישה חודשים, שהרגישו כמו נצח, עמרי לא ידע מה עלה בגורל משפחתו. האם הם בסדר? האם הם בטוחים? המחשבות האלה לא עזבו אותו. הוא הוחזק בתנאים קשים, לפעמים במקומות כל כך קטנים שהוא וחבריו לגורל לא יכלו אפילו לעמוד זקוף. כדי לא לאבד תקווה וכדי לשמור על צלילות דעתו, עמרי עשה משהו מיוחד: הוא ספר כל יום שעובר. לא על דף נייר, אלא בראש. כך ידע תמיד מה התאריך ואיזה יום בשבוע. זו הייתה הדרך שלו להחזיק חזק במציאות, ולהאמין שיום אחד הוא יחזור.

יום אחד, אחרי חמישה חודשים של דאגה וחוסר ידיעה, אחד משומריו סיפר לו חדשות טובות: "המשפחה שלך בחיים". אפשר רק לדמיין את ההקלה העצומה שהרגיש באותו רגע. הידיעה הזו נתנה לו כוח להמשיך ולהחזיק מעמד, לחלום על הרגע שבו יחבק שוב את לישי, עלמא ורוני.

חברים בזמנים קשים

עמרי לא היה לבד כל הזמן. היו איתו שבויים נוספים, והם עזרו אחד לשני לעבור את הימים. איך מעבירים את הזמן במקום כזה? הם שיחקו קלפים. משחק פשוט, אבל הוא עזר להם להעביר את השעות, לדבר, ולשמור על קשר אנושי. עמרי, שידוע כבשלן טוב, אפילו בישל לפעמים לחבריו ממה שהיה להם. ברגעים הקשים ביותר, החברות הזו הייתה כמו עוגן קטן של נורמליות.

הרגעים הראשונים של החופש

ואז, אחרי יותר משנתיים, הגיע היום המיוחל. עמרי שוחרר וחזר לישראל. הדבר הראשון שעשה היה לנסוע לבית החולים איכילוב, כדי שרופאים יוכלו לבדוק שהכל בסדר איתו. אחרי תקופה כל כך קשה, חשוב לוודא שהגוף והנפש בריאים ומתחזקים. אחרי הבדיקות, ולפני שנסע הביתה, הוא ביקש לעשות משהו אחד, פשוט ומרגש: ללכת לים.

דמיינו את ההרגשה. אחרי שנתיים במקומות סגורים, פתאום להרגיש את החול החם תחת הרגליים, לשמוע את רחש הגלים ולהריח את האוויר המלוח. זו הייתה תחושה של חופש אמיתי, צעד ראשון בחזרה לחיים.

סוף סוף בבית: חיבוק של קהילה שלמה

הבית שאליו חזר עמרי לא היה אותו בית בנחל עוז. הקהילה שלו, כמו קהילות רבות אחרות, עברה למקום זמני ובטוח – קיבוץ כרמים. כשהרכב שלו ושל לישי התקרב לקיבוץ, חיכתה להם קבלת פנים שאי אפשר לשכוח. עשרות אנשים – חברים, שכנים ואפילו אנשים שהם לא מכירים – עמדו בצידי הדרך עם דגלי ישראל, שלטים ובלונים. הם הריעו ומחאו כפיים. זה היה חיבוק ענק מכל הקהילה, שאמר לו: "ברוך השב הביתה, התגעגענו, אנחנו איתך".

המפגש המרגש ביותר היה כמובן עם בנותיו. כשנלקח, עלמא הייתה בת שנתיים ורוני רק בת חצי שנה. עכשיו הן ילדות קטנות שמדברות ורצות, והן צריכות להכיר את אבא שלהן מחדש. זהו מסע חדש שמתחיל עבורם, מסע של בניית קשר, של משחקים משותפים, סיפורים לפני השינה וחיבוקים חזקים.

מבט קדימה: לבנות את החיים מחדש

החזרה הביתה היא רק ההתחלה. עכשיו מתחיל תהליך של שיקום – חזרה איטית ושקטה לחיים. עמרי לא חזר לבד, איתו חזרו גם שבויים נוספים כמו מתן צנגאוקר, מתן אנגרסט ונמרוד כהן. כל אחד מהם מתאחד עם משפחתו ומתחיל את הדרך שלו להחלים. אמא של נמרוד, למשל, שיתפה שלא בישלה כמעט שנתיים מרוב צער. ביום שנמרוד חזר, היא נכנסה למטבח והכינה לו את האוכל שהוא הכי אוהב בעולם: שניצל ופירה. לפעמים, הדברים הקטנים והפשוטים הם אלו שמסמלים את החזרה הגדולה ביותר לחיים. סיפורו של עמרי הוא סיפור על חושך גדול, אבל גם על אור גדול עוד יותר – האור של התקווה, כוחה של משפחה והחיבוק החם של קהילה שלמה.